שקט, לא שקט! פשוט שקט.
שקט כי אני פשוט לא יכול לדבר.
זה הפך להיות סוג של מסורת.
שנה שלישית ברצף שהחורף שודד לי את הקול.
אני לא נהיה חולה, פשוט מאבד את הקול.
אז בשבוע שעבר איבדתי את הקול למספר ימים.
מאתגר ללמד ילדים מבלי לדבר.
הכי קל לבטל את כל השיעורים ולהצמד לכוס תה מלאה בג'ינג'ר ולימון.
אבל את התלמידים שלי אני מלמד לא לוותר. לא לוותר גם כשקשה. לא לוותר גם כשאי אפשר.
אין טוב מדוגמא אישית להראות חוסר ויתור.
אז שלחתי הודעה להורים והסברתי את המצב.
ביקשתי שיעדכנו את הילדים במצב ושיבקשו שהילדים יעזרו לי.
משך שלושה ימים לימדתי קבוצות של ילדים שגודלן 3-15 תלמידים בדממה.
היה מרשים ביותר.
כל התלמידים שיתפו פעולה. גם אלה שבדרך שלל מרעישים בלי הפסקה.
הכל התנהל בלחישות, בתנועות ידיים והדגמה.
כשהילדים פנו אלי הם עשו זאת בלחישה. כשלחשתי לאחד מהם באוזן וביקשתי שיגידו לכולם בקול, הם התקשו לומר זאת בקול רם. לא בגלל ביישנות, אלא בגלל שהמורה בשקט אז גם הם צריכים לשמור על השקט.
אפילו הורים פנו אלי בלחישה, טוב לא כולם אבל רובם=)
היה מקסים.
אז אחרי שלושה ימים של דממה יש לי מספר תובנות שחלקן כבר ידעתי, אבל התחדדו לי בזכות השקט:
• ילדים ואנשים בכלל מצליחים להבין אחד את השני גם בלי שפת הסימנים. אם אני בשוק רוצה לקנות משהו אז סימני ידיים יסבירו מה אני מבקש. אם אני בדוג'ו אותם סימנים יובנו בצורה אחרת אשר מתאימות לתוכן או לסביבה בה אנו נמצאים. אבל יבינו מה אני רוצה גם מבלי שאדבר.
• כשיש דממה יש קשב רב הרבה יותר של כל הנמצאים.
• המדריך מוביל את הקבוצה לטוב ולרע. אם אני בדממה וכולם מודעים לזה אז הם מנסים גם לשמור על השקט. זה המובן מאליו במקרה זה. אבל יש דוגמא חזקה בהרבה שאני נוהג להציג והיא מגיעה מעבודה עם ילדים עם צרכים מיוחדים (על הספקטרום האוטסיטי בפרט). ישנם תלמידים שהתגובות שלהם קיצוניות (בדרך כלל זה מתבטא בצעקות, בכי, תנועות מוגזמות, ריצה בחדר או שילוב של הדברים). אם התגובה שלי אליהם תהיה בצעקות, בצחוק מזלזל, באמירות לא נעימות ואולי אף משפילות, כלל הקבוצה תנהג באותו אופן כלפי אותו ילד. כשאני מגיב אליהם בהבנה, בהכלה, בשקט ואלי אף בחיבוק, שאר הקבוצה תנהג באותו אופן עם אותו תלמיד/ה.
• אין טוב מדוגמא אישית (המשך ישיר של הנקודה הקודמת) . התלמידים הבינו שאני לא מרגיש טוב כי אני לא יכול לדבר. יש תלמידים שהגיעו לשיעור למרות שלא הרגישו טוב, כי אם המורה מרגיש לא טוב ועדיין מלמד, אז גם אני התלמיד יכול להרגיש לא טוב ולהתאמן. כפי שכבר ציינתי, אני משריש את נושא חוסר הויתור בכל הזדמנות אפשרית.
• תקשורת ושיתוף פעולה בין המדריך להורה מאוד חשובים. תלמידים שהגיעו לשיעור ללא הכנה מוקדמת של ההורה או מי שהביא את התלמיד/ה לפעילות התקשו להבין למה כולם בדממה. לשמחתי למרות זאת בסוף הסתדרנו וכולם הבינו מה קורה.
• אחריות. תלמידים מגיל מאוד צעיר (4) מבינים (לא כולם מבינים בגיל צעיר 4-5) את המצב, ובמידה וניתנת להם ההזדמנות אז הם לוקחים אחריות בשתי ידיים ומתגייסים לטובת כל דבר שרק צריך. עזרה לחבר/ה לקבוצה, שמירה על השקט, עזרה בהסבר מה שהתכוונתי להסביר, או כל דבר אחר.
• השקט עוצמתי יותר מצעקה ( לא במקרים של הגנה עצמית). מבט נוקב חודר עמוק מאוד.
• חיוך. בדומה למבט נוקב, חיוך אמיתי חודר עמוק מאוד ועוזר מאוד לגייס את הסובבים.
• חיזוק. חיזוקים לתלמידים בזמן שיעור חשובים מאוד להתפתחות שלהם, לתחושת ההצלחה שלהם. כאשר אין ביכולתי לחזק תלמידים במילים, כפי שאני רגיל ונוהג לעשות כל שיעור (יש לי כלל – כל שיעור אני דואג להגיד לפחות דבר טוב אחד לכל תלמיד), אז הדרך לחזק את התלמידים היא על ידי טפיחה על השכם, אגודל למעלה (לייק), חיוך, מבט מרוצה או כל סימן אחר שמביע את שביעות רצוני מהאופן בו התלמיד/ה מבצע/ת את הנדרש.
• לא צריך לחזור על הכל כל כך הרבה פעמים. כשאנו מדברים יש לנו נטייה לומר דברים יותר מפעם אחת שמא לא הבינו אותנו. הרבה פעמים אין צורך לחזור על הדברים. קצב היישום של כל אחד שונה אבל לרוב פעם אחת מספיק.
בריאות לכולם
אורי וולף מאמן ראשי ובעל רשת בתי הספר לאומנויות לחימה והגנה עצמית "שורין ריו קראטה ג'וטסו" חגורה שחורה דאן 4 בינלאומי בקראטה אוקינאווי. מוסמך משרד החינוך והספורט.
uriwkarate@gmail.com